"where do we go from here?"
i can't believe it's finally over.
all that time spent eschewing socialization for letters and figures...
all that time spent burning the midnite oil...
all those years of all work and no play...
and for what?
אני לא בטוח איך אני מרגיש. אני לא בטוח איך אני צריך להרגיש. הגיע הזמן כבר? האם זה באמת הזמן לצאת לתחום הבגרות ולהתמודד עם עצמי? להתחיל מחדש? אני חושב שאני מוכן. כל השנים הייתי מוכן. אני חושב, אם בכלל, אני מרגיש ... אשם. אני מרגיש שהשתמשתי בכולם בדרך זו או אחרת. אפילו זה שאני הכי אוהבת ... במיוחד זה היקר לי ביותר. הם אמרו שהאחרים לא מרגישים אותו דבר, שהאחרים פשוט מזייפים את זה, מקרינים תמונה, פשוט מתנהגים כמו שהם תמיד עושים. אמר שכולנו השתמשנו זה בזה. אז למה אני מרגיש כל כך רקוב? אני לא יודע אם אני מרגיש משומש. אני מרגיש ... נשכח. אבל במוחי כבר שכחתי מהם. הם כבר לא היו לפני שנה. אבל עבורם, אפילו לא היינו קיימים בשנים האחרונות (שנתיים שלוש?). לא, תגרד את זה. היינו קיימים. היינו קיימים רק כשהם קראו לנו תמונות, לתמיכה, לנרטיב. לפחות בשנה הבאה זה יהיה אחרת. אני לא אצטרך לראות אותם אלא דרך מסך. כלומר, רחוק מהעין, רחוק מהלב ... נכון?